יצרנים, יבואנים, מוכרים ומשווקים של כל ציוד אלקטרוני ביתי או תעשיתי יהיו אחראים להעברת פסולת אלקטרונית למיחזור כחלק מעקרון אחריות היצרן המורחבת (EPR) אשר נקלטה בישראל בחקיקה ראשית מתוך הדרקטיבה האירופאית WEEE. החוק המוצע בארץ מטיל חובה לאיסוף והעברה למיחזור של פסולת אלקטרונית על גופים וחברות שמפיקים רווח ממכירה של ציוד אשר הופך עם הזמן לפסולת אלקטרונית. אלה הם למעשה היבואנים, היצרנים המקומיים והמוכרים של ציוד אלקטרוני בחנויות , במרכזי השיווק ובאינטרנט. התפיסה הרווחת היום והנקלטת בישראל היא “המזהם ימחזר וישא בעלויות”.
יש מספר סיבות לזריזות שבה מתנהל הליך החקיקה של הצעת חוק זו. ראשית הנושא הוא בעל חשיבות אמיתית וכבדה. בישראל, נכון לשנת 2010, מיוצרים כ 100,000 טונות של פסולת אלקטרונית (כל ציוד הכולל רכיב חשמלי ושהשימוש בו תם), כיום אחוז מזערי מפסולת זו מגיע למיחזור, רובה ככולה מטופלת יחד עם כל האשפה המוצקה הרגילה.
למרות שפסולת אלקטרונית מהווה רק 5% מכלל האשפה המוצקה היא הגורמת לשחרור כ 65% מכלל החומרים המזיקים אל הסביבה כתוצאה מהטמנת אשפה.
פסולת אלקטרונית אחראית לזיהום סביבתי במזהמים כגון מתכות כבדות (עופרת, ניקל, כספית, קדמיום ועוד), תרכובות פלסטיות המשחררות גזים רעילים בעת שריפתם, רעלנים כגון ארסן ועוד.
מליאת הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הצעת חוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, התשע”ב-2012, שהגישה הממשלה. ההצעה קיבלה פטור מחובת הנחה.
שתי הצעות חוק דומות של הח”כים דב חנין (חד”ש) וניצן הורוביץ (מרצ), היו אמורות לבוא להצבעה בקריאה טרומית ונמשכו מהמליאה. לדברי היוזם, חנין,” עקב טעות בוועדת השרים לענייני חקיקה שגרמה להם להתנגד להצעת החוק של הורוביץ”.
בדברי ההסבר להצעה, נכתב כי ”הפסולת היא תוצר בלתי נמנע של החברה האנושית המודרנית. הגידול באוכלוסייה והעלייה ברמת החיים וברמת הצריכה תובעים מחיר סביבתי כבד, הנובע מניצול היתר של משאבי הטבע, מפליטת גזי חממה ומהצטברות פסולת של מוצרי הצריכה.
במדינת ישראל מיוצרת בכל שנה פסולת עירונית בכמות של כ-4.8 מיליון טונות. בהתווסף הפסולת התעשייתית ופסולות אחרות, מגיעה כמות הפסולת ל–6.2 מיליון טונות בשנה. כמות הפסולת גדלה בכל שנה בשיעור של כ–3%-5%. נכון לשנת 2009 כל תושב ייצר בכל יום, בממוצע,
תחרות מיחזור שערכה הנהלת המלון בשתוף תאגיד המיחזור “אקוקל” בין המכשירים הישנים שנאספו: מכשיר הפלא פון הראשון, מכונת חישוב משנות השמונים, ווקמן, רדיו משנות החמישים, טלפון חוגה, מחליק שיער ועוד.
200 מטר כבלים, 50 ק”ג בטריות, 150 ק”ג מחשבים ולפטופים, 15 ק”ג מכשירים סלולרים ומכשירים נוספים הובאו היום למיחזור ע”י 300 עובדי מלון שרתון ת”א, במסגרת תחרות לאיסוף פסולת אלקטרונית שנערכה השבוע (ב’ 5.3.12) ע”י הנהלת המלון ותאגיד המיחזור “אקו-קל”.
פסולת אלקטרונית (הכוללת למעשה כל פריט ציוד ובו רכיבים חשמליים) מכילה מגוון רחב של חומרים מזהמי סביבה כגון מתכות כבדות, מעכבי בעירה, מיני תרכובות פלסטיות ועוד.
ארגונים ירוקים שונים, ובראשם ארגון גרינפיס (greenpeace) החלו עוד בשנות התשעים להתריע על נזקים לאיכות הסביבה ועל סיכונים בריאותיים הנובעים מטיפול בפסולת אלקטרונית כבכול אשפה מוצקה אחרת. מנתוני דוחות כאלה ניתן היה כבר אז להתרשם שהיקף הבעיה ילך ויצמח לאור קצב ההתפתחות הטכנולוגית ותרבות הצריכה המערבית.מודעות גבוהה לאיכות הסביבה המאפיינת את המדינות המפותחות החברות באיחוד האירופי הניעה כבר עם תחילת שנות האלפיים לתת את הדעת לבעיית הזיהום הסביבתי שמקורו בפסולת אלקטרונית. בשנת 2003 נכנס לתוקפו צו ה weee והפך חלק מספר החוקים האירופי.
לכאורה לתרומת ציוד אלקטרוני יתרון כפול. מחד היא מאפשרת למי שידם אינה משגת ליהנות ממכשירים תקינים שאורך חייהם הטבעי עשוי להיות עוד שנים מספר. בנוסף היא מאריכה את זמן השימוש בציוד וממעיטה בכמות הפסולת האלקטרונית המגיעה אל מטמנות האשפה.במאמר זה נסביר מדוע אלה אינם פני הדברים וכיצד תרומת ציוד אלקטרוני, הן בקנה מידה מקומי והן ברמה עולמית, גורמת לנזק אקולוגי.
ישנן דרכים שונות לתרום ציוד אלקטרוני. יש מי שמניחים ציוד כזה ברחוב בהנחה שיהיה מי שישמח לקחתו ולעשות בו שימוש, דרך אחרת היא למוסרו למיני ארגונים הפועלים לחלק את הציוד בקרב אוכלוסיות חלשות. אף אחת מן הדרכים אינה מובילה בסופו של דבר לתוצאות רצויות.
כבר בגיל 17 החליט אלכס שתחביבו העיקרי, המחשב, יהיה גם המקצוע שלו לחיים. מכיוון שהיה נער רציני וחרוץ, דחה את גיוסו לצה”ל והמשיך ללמוד שנתיים נוספות בסופן זכה להסמכה כהנדסאי מחשבים מטעם משרד העבודה.
כשהתגייס הייתה דרכו סלולה לשירות מאתגר בממר”מ (מרכז המחשבים ומערכות המידע בחיל התקשוב). אלכס נחשב לחיל מצטיין, יצא לקורס קצינים ובתום שלוש שנות שירות החובה המשיך ושירת שנתיים נוספות בקבע למרות שברור היה לו שאין הוא רוצה בקרירה צבאית.מיד עם שחרורו מצה”ל פנה אלכס ללמוד במסלול השלמה מהנדסאי מחשבים לתואר ראשון בניהול מערכות מידע. במהלך שלוש שנות הלימוד פגש את אורנה, אשתו לעתיד. יחד איתה יצא לטיול בן מספר חודשים בהודו ובמזרח הרחוק.
ציוד אלקטרוני שייך למוצרים שבייצורם נעשה שימוש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר. אין פלא שבציוד כזה ניתן למצוא מגוון גדול של חומרים המעורבים ושזורים זה בזה.
לחלק מן החומרים המרכיבים ציוד אלקטרוני פוטנציאל להפוך לרעלנים אם יורשו להשתחרר באופן לא מבוקר אל הקרקע.כרום , ארסן , בריום וקדמיום
פסולת אלקטרונית מכילה מגוון רב של חומרים מזיקים, בין אלה מצויים חומרים הנופלים לגדר קטגורית המתכות הכבדות. הגדרתה הכימית של מתכת כבדה היא מתכת שמשקלה הסגולי עולה על 5 גר/סמ”ק. כשדנים ברעלנים המזהמים את הסביבה נהוג לכנות בשם זה גם מתכות רעילות בעלות משקל סגולי קטן יותר (בריליום ואלומיניום למשל) ואף חומרים דוגמת ארסן וסלניום אשר אינם מתכות באופן מוחלט היות ויש להם גם תכונות של יסודות לא מתכתיים.
מתכות כבדות, לפי ההגדרה הרחבה יותר הנ”ל, הן מן החומרים המזיקים ביותר הנמצאים בפסולת אלקטרונית. בפסקאות הבאות נרחיב על סכנות הכרוכות בשחרור בלתי מבוקר לסביבה של ארבע מתכות כבדות, עופרת, ניקל, סלניום וכספית. נפרט גם על תכונותיהם של החומרים, על שימושים שנעשה בהם בתעשיית האלקטרוניקה ובאלו מכשירים ניתן למוצאם.
פסולת אלקטרונית מכילה חלקים רבים העשויים ממתכות כבדות, אשר ללא טיפול מיוחד גורמות להזדהמות ניכרת של הקרקע ומי התהום. כיוון שבארץ הגישה למקורות המטפלים באופן ייחודי בפסולת אלקטרונית מוגבלת, מוצרים אלקטרוניים רבים שעבר זמנם מוצעים את דרכם להטמנה בריכוזי הפסולת הרגילה, ויוצרים זיהום ניכר ומסוכן.
מלבד השפעת ההטמנה הישירה של מוצרי הפסולת האלקטרונית, קיימות השפעות משנה. תחלופה גבוהה של מוצרי אלקטרוניקה מדלדלת את משאבי כדור הארץ, הנצרכים על מנת לייצר מוצרי אלקטרוניקה חליפיים ולשנע אותם בכל רחבי העולם. גם הטיפול עצמו בפסולת האלקטרונית גוזל אנרגיה ומשאבים אשר ניתן היה לקצץ אם כמות הפסולת האלקטרונית הייתה קטנה.
בישראל מיוצרת מדי שנה פסולת אלקטרונית במשקל של כ 100,000 טונות (נכון לשנת 2011) אשר ברובה אינה עוברת תהליכי מיחזור. רמת המודעות לנזקים האקולוגים הכרוכים בטיפול בלתי נאות בפסולת אלקטרונית נמצאת בעליה אולם מעטים מדי מאיתנו מבינים לאשורה את היקף הבעיה.
הכרה כללית עם הרכיבים המזיקים שבה, רכיבים העשויים לחלחל אל הסביבה (בין אם לאדמה, למים או לאוויר), תאפשר קבלת תמונה בהירה יותר באשר לחשיבות שבטיפול מקיף ואחראי באיסוף, פינוי ומחזור פסולת אלקטרונית.במאמר זה נפרט ונרחיב על מיני חומרים מסוכנים הנמצאים בפסולת אלקטרונית.
בארץ מיוצרת פסולת אלקטרונית בכמות של כ 100,000 טונות בשנה (נכון לשנת 2011). בגלל שרק אחוז קטן מגיע כיום למיחזור, פסולת אלקטרונית מטופלת יחד עם כל האשפה מוצקה ורובה מוטמנת באדמה במטמנות האשפה.
למרות שמבחינת משקל פסולת אלקטרונית מהווה רק כ 5% מכלל האשפה המוצקה היא אחראית לכ 65% מן הזיהום הסביבתי הנוצר כתוצאה מהטמנת אשפה באדמה.
אין פלא כי ארגונים סביבתיים מנסים לעורר את דעת הקהל לנושא. כיום נמצא בשלבי חקיקה מתקדמים חוק הצפוי להביא לשינוי מרחיק לכת עד כי בתוך כמה שנים בודדות תגיע רוב הפסולת האלקטרונית למיחזור.
נכון לשנת 2010 היוותה פסולת אלקטרונית כ 5% מכלל הפסולת המיוצרת בעולם מדי שנה, לפיכך דובר על כ 50 מיליון טונות של אשפה שאם אינה מטופלת באופן אחראי עשויה לגרום לפגיעה משמעותית במשאבי טבע, איכות ותוחלת חיים.
כמות זו גדלה משנה לשנה בקצב גדול יותר משל כמות האשפה הכוללת בעולם. זאת בעיקר כתוצאה מהטמעת השימוש במחשבים וטלפונים ניידים במדינות מתפתחות ומתרבות הצריכה המערבית המעודדת שדרוג תכוף של ציוד אלקטרוני בשלל תחומים.
אנו חיים בעידן בו הטכנולוגיה בכלל והדיגיטאלית בפרט מתקדמות בקצב מסחרר. כך מושקים השכם וערב “גדג’טים” ומוצרים אלקטרוניים חדישים להם קם מיד ביקוש עצום. מטבע הדברים מוצרים כאלה הופכים מיושנים תוך זמן קצר.
מאז שהוצג העיקרון לראשונה הוא מומש בארצות רבות ובאינספור תחומים, בין אלה בנושא פסולת אלקטרונית. כיום מוכר עיקרון ה EPR כמדיניות ציבורית המיועדת להעברת הנטל הכלכלי של טיפול בפסולת מזהמת מכתפי משלמי המיסים אל הגורמים האחראים להימצאותם של פריטי הפסולת המזהמים, כלומר החברות המייצרות אותם.
רגולציה בישראל: אתר המשרד לאיכות הסביבה. הצעת חוק הפחתת פסולת אלקטרונית 2010 . הצעת חוק הפחתת פסולת דיגיטלית . חוק החומרים המסוכנים התשנג 1993 . ישיבת ממשלה 302 28/12/2011 בענין פסולת אלקטרונית. רגולציה בין לאומית:
EPA – סוכנות ההגנה על הסביבה בארהב.
עידכונים מהכנסת לרגולציה בתחום הפסולת אלקטרונית – השיארו בעניינים: שותפים לו, קודם כול, ארגון “אדם טבע ודין”, שזה פרי היוזמה שלו. הוא עשה כאן את עבודת המחקר המקצועית, ואני רוצה להודות להם מעל הדוכן הזה. חברי הכנסת ששותפים לי בהצעה הזאת: משה גפני, זאב בילסקי, איתן כבל, אורית זוארץ, רוברט טיבייב, גדעון עזרא, אילן גילאון ואורי אורבך. כמו שאתם רואים, זה חוצה מפלגות וחוצה מחנות, כי זה באמת דבר שמועיל לחברה הישראלית.
החוק הזה מבוסס בסך הכול על מודל שכבר קיים בעולם; קיים באירופה. הוא בערך מבוסס על הדירקטיבה האירופית, וביסודו מונחת התפיסה – שהיא תפיסה מאוד חשובה בהסתכלות הסביבתית – של מה שנקרא “המזהם משלם”, אבל באופן קצת יותר חכם, זאת אומרת, אחריות יצרן מורחבת של הגורם המזהם.
